שש קשתות מאדריכלות סביליה שומרות על שישה אולמות של זיכרון יהדות ספרד.
בכל שער תלוי וילון של מסמכים ספרדיים, המצלצל בפעמונים למגע היד.
I · ראשית
II · החיים ברובע היהודי
III · דמויות היסטוריות
IV · האינקוויזיציה והפזורה
V · המורשת הספרדית
VI · המצב כיוםאולם I — קשת רומית
המסורת מרמזת שהקהילות היהודיות הראשונות הגיעו לחצי האי האיברי עוד לפני מלכות שלמה במאה ה-11 לפנה״ס, בלוויית הפיניקים כסוחרים בקדיס. עם זאת, אין עדות מכרעת לנוכחותן עד המאה ה-1 לפנה״ס.
עד המאה ה-2 לספירה היו הקהילות היהודיות משמעותיות ומשכו את תשומת לבם של מטיפים נוצרים. עד המאה ה-4 המתח בין נוצרים ליהודים היה מזערי, אף שוועידת אלווירה הביעה דאגה מן ההשפעה היהודית — הבישוף גרגוריוס מאלווירה תיאר את בתי הכנסת כ«מאורת רעות אין-קץ».
בממלכות הוויזיגותיות נשמרה רוב החקיקה הרומית, אך מעברו של המלך רקארד לקתוליות הוביל לחוקים אנטי-יהודיים, לרדיפות ולהמרות דת כפויות.
הנוכחות היהודית בהיספניה בתקופות הרומית והוויזיגותית מסקרנת היסטוריונים בשל מיעוט התיעוד — ולכן סבורים שרבים הסתירו את זהותם. מעט כתבים עבריים שרדו מן התקופה, אך ידוע שיהודי ספרד החזיקו קודקסים עבריים לתמיכה בטיעוניהם במחלוקות משפטיות ודתיות.
ההיסטוריה מרמזת שהלשונות ודרכי התקשורת של יהודי חצי האי האיברי פיתחו מאפיינים משלהן, שונים מאלה של קהילות המזרח התיכון. לצד הלטינית השתמשו גם ביוונית — עדות לכושר הסתגלותם, לתרומתם לגיוון התרבותי של האזור וליכולתם לשמר את מורשתם גם בנסיבות קשות.
עד המאה הרביעית לא ניכר מתח רב בין הנצרות ליהדות בחצי האי האיברי. נוצרים ויהודים התדיינו לא אחת בשאלות דת וקיימו חיי שכנות פעילים. יהודים מופיעים לעתים בסיפורי הקדושים המעונים הנוצרים בהיספניה הרומית, כמו במקרה של אאולליה הקדושה ממרידה. דאגה מסוימת מהשפעה יהודית על מנהגים נוצריים ניכרת כבר בוועידת אלווירה.
אחרי אזהרותיו של הבישוף גרגוריוס על בתי הכנסת בוועידת אלווירה, ניתן לתעד את המתיחות בין יהודים לנוצרים בהיספניה בראשית המאה החמישית, עם איגרתו הנודעת של סוורוס ממנורקה, המתארת את ההתקפה על בית הכנסת של מאון וביזתו ואת המרות הדת הכפויות של יהודי המקום. אירוע זה הוא ככל הנראה התיעוד הראשון של יהודים המאבדים בית כנסת בהיספניה.
בשלהי המאה השביעית, בימי מלכותו של אגיקה, נראה שבתי הכנסת כבר נעקרו, שכן היהודים התכנסו בסתר לקיום פולחנם וחגיהם. אף על פי כן ידוע לנו שצעדים אלה נגד היהדות לא יושמו בהצלחה: קהילות הוסיפו להתקיים עד קץ הממלכה הוויזיגותית ובוא המוסלמים.
היו גם עונשים בעניין החזקת עבדים נוצרים בידי יהודים, פרי החשש המתמיד שיהודים יהיו אדוני נפשותיהם של נוצרים. כן היה קיים החשש שהיהודים ימירו נוצרים ליהדות וימולו אותם. החוקים הוויזיגותיים נשענו על יסודות דתיים עמוקים — ובמיוחד חוקי סיסבוט וארוויג, שהתבססו על כתבי איסידורוס הקדוש מסביליה.
אולם II — קשת רב-אונות
באל-אנדלוס עסקו רוב היהודים בעיקר במסחר ובמלאכה. נאמר כי לשם כך התגוררו היהודים בשכונות נפרדות מן המוסלמים, אך אין תיעוד לקיומו של רובע יהודי מובהק בסביליה עד הכיבוש הנוצרי ב-1248.
המלך פרננדו השלישי ובנו אלפונסו העשירי החלו ב״רפרטימיינטו״ — חלוקת העיר — שממנה נהנו רבים מנכבדי הקהילה היהודית, שקיבלו בתים, שדות וגנים, בין שאר נכסים בסביליה. אף שרוב הבתים ובתי הכנסת עמדו בסנטה קרוס ובסן ברטולומה, אין פירוש הדבר שלא היו בתי יהודים ובתי כנסת מחוץ לשכונות אלה.
בתוך הרובע חיו היהודים על פי חוקיהם שלהם, בהתאם לתורה — היו להם אף ראש קהל משלהם ושוטר משלהם — והנשים ניהלו את הוועדות שארגנו את פעילות הקהילה.
לפי מקורות מוסלמיים, שיתוף הפעולה בין יהודים למוסלמים איפשר את הישארות היהודים בחצי האי ואת קיום הקשרים בין שתי הקבוצות. תחת השלטון הערבי באל-אנדלוס נחשבו היהודים ד׳ימים — בני חסות שהותר להם לקיים את דתם תמורת מסים מיוחדים, כמו הנוצרים, בהיותם «עמי הספר», בהתייחס למקרא.
תור הזהב שלהם היה במאות העשירית והאחת-עשרה, כשנשאו במשרות חשובות ופיתחו תרבות עברית עשירה בתחומים רבים. בימי טאיפת סביליה במאה האחת-עשרה הוסיפו היהודים לשמש יועצים ומתווכים. אולם בוא המוראביטון והמווחידון שם קץ לתרבות הפורחת הזאת ולשכנות הספרותית והמדעית בין יהודים למוסלמים, ואילץ יהודים רבים להימלט לאזורים אחרים.
מ-1248, שנת הכיבוש הנוצרי של העיר סביליה, ועד 1253, אז הועלה המהלך על הכתב, הוסיפו להגיע קבוצות רבות של אנשים להתיישב בעיר שזה עתה נכבשה. בין הצעדים הראשונים שננקטו, העניק המלך פרננדו השלישי מתנות רבות למשפחות יהודיות כדי לקדם דו-קיום של שלום.
אחרי מות פרננדו השלישי המשיך בנו אלפונסו העשירי במלאכת האכלוס מחדש וב״רפרטימיינטו״ הרשמי של העיר. האוכלוסייה היהודית שיתפה פעולה באופן נרחב עם החלוקה. בתחילה זכו להגנת הכתר במעמד משפטי נוח, שהכיר בשוויון זכויותיהם עם הנוצרים.
המלך אלפונסו העשירי ראה בפקידיו היהודים נהנים עיקריים מן ה״רפרטימיינטו״, ולכן הוענקו להם שלושה מסגדים להסבה לבתי כנסת בשכונות של היום סנטה קרוס וסן ברטולומה. מתנות אלה מתועדות בהרחבה בארכיון קתדרלת סביליה. לימים, בימי מלכותם של אלפונסו האחד-עשר ובנו פדרו הראשון באמצע המאה ה-14, הייתה ליהודים השפעה חזקה אף יותר בחצר המלוכה, והמלך אלפונסו האחד-עשר עצמו ציווה להקים בית כנסת רביעי בסביליה, ואף ביקש מן האפיפיור להתיר את התפילה במקדש החדש.
כיום כנסיית סנטה מריה לה בלנקה היא היחידה המשמרת שרידים מבית הכנסת הקדום: בשיפוצי 2004 נתגלו חלונות ועזרת הנשים של בית הכנסת, וב-2024 — ההיכל.
לקריאה: שלושת בתי הכנסת של סביליה: ממסגדים לבתי כנסת לכנסיות
חרף כל הוויתורים הראשוניים הללו, חיבר אלפונסו העשירי בימי מלכותו קובץ חוקים, הקרוי שבע החוקות (Siete Partidas), שנועד להשליט אחידות משפטית בשטחי הממלכה. בחוקה 7 יש שער המוקדש במיוחד ליהודים ובו אחד-עשר חוקים, המסדירים את חייהם, את בתי הכנסת שלהם, את התנהגותם כלפי הנוצרים ואף את לבושם — שכן נדרשו לשאת סימן על ראשם לזיהוים. חוקות אלה לא נכנסו לתוקף מיד.
בשלהי המאה ה-14 החריף הרגש האנטי-יהודי, שכן היהודים הואשמו במגפות שפקדו ערים מסוימות. את הפצת השנאה נטל על עצמו ארכידיאקון מאסיחה ושמו פראן מרטינס, שהטיף נגד היהודים עד שב-1391 חוללו הנוצרים טבח ברובע היהודי של סביליה. כתוצאה מכך איבדו משפחות רבות את חייהן, אחרות היגרו, ורבות אחרות בחרו להתנצר.
לרובע היהודי היה גם שטח קבורה, או בית עלמין, שנמצא מחוץ לחומות. מ-1485 ועד ימינו נערכו שמונה חפירות שחשפו יותר מ-400 נטמנים, המתוארכים בין המאות ה-13 וה-15 — עדות לשימוש האינטנסיבי בבית העלמין ולצפיפות האוכלוסייה שחיה ברובע, אף שהיקפו המלא של בית העלמין אינו ידוע.
שרידי האדם שנמצאו נחפרו ונותחו בידי אנתרופולוגים מומחים, והם שמורים במחסני המוזיאון הארכיאולוגי של סביליה. קבר לבנים אחד, ללא שרידי אדם, הוצא והוצב לתצוגה לציבור בצדה של קומת המרתף בחניון שברחוב קאנו אי קואטו, וכיום אפשר לבקר בו.
לקריאה: בית הקברות היהודי מתחת לגני מורייו: ארכיאולוגיה וזיכרון
אולם III — קשת גותית
רבים היו בני הקהילה הספרדית שנולדו בסביליה או חיו בה מאז ימים ימימה. באולם זה נחקור את סיפורם של אחדים מן הבולטים שבבני קהילה שפרחה ושרדה תלאות רבות. באמצעות מבחר קפדני של חפצים, מסמכים וסיפורים, התערוכה הזאת מכניסה אותנו אל תוך חיי היום-יום של מי שהיו חלק מן הקהילה החסונה הזאת.
כאן נוכל לגלות כיצד תרמו יהודי סביליה להתפתחותה התרבותית, הכלכלית והמדעית של העיר במשך מאות שנים. האולם מציג את המנהגים, המסורות והסביבה החברתית שעיצבו את חיי הספרדים. אי אפשר להבין את המאורעות ההיסטוריים בלי לכלול את מגוון החוויות של כל בני הקהילה, ולכן הכללת הייצוג הנשי מעניקה הכרה ונראות לנשים היהודיות שחיו בעיר הזאת.
רק חודשים אחדים לפני תחילת מלכותה של איסבל הראשונה אנו מוצאים את שמה של דוניה לאאל בחוזים משנת 1474 שבארכיון ההיסטורי המחוזי של סביליה. לאישה יהודייה בשם דוניה לאאל מיוחס התואר «מרפאת עיניים». לפי החוזים, דוניה לאאל שימשה רופאת עיניים לא רק למשפחות יהודיות אחרות, אלא גם לנוצרים (ככל הנראה מומרים) ואף למוסלמים.
לקריאה: דוניה לאאל, רופאת עיניים: היום-יום של ימי הביניים בתיק נוטריוני מ-1474
אנה גונסאלס הייתה אישה יהודייה שניהלה אטליז בסביליה ב-1477, ונאלצה להתעמת עם בני הקהילה שביקשו להשתלט על עסקה. לפי מסמכים אלה, כדי למנוע שיטלו ממנה את האטליז הציגה אנה גונסאלס כראיה מכתב מאת המלכים הקתולים שבו התירו לה לנהל את המקום. המלכים הקתולים עצמם קיימו עמה שימוע ואישרו את אמיתות המסמך.
רופא, אסטרונום ופרשן בולט של המאה ה-14, יליד סביליה, שם גם נפטר ב-1345. כתובת הקבר שלו, חרוטה על שבר של עמוד רומי, נמצאה ב-1580, כאשר אנשים אחדים בזזו את בית הקברות היהודי העתיק.
המאה ה-8. איש צבא יהודי.
בשלהי המאה ה-7 הכריז אגיקה, מלך הוויזיגותים, בוועידת טולדו כי ידוע לו ובידיו ראיות לקשר שרקמו היהודים נגד הממלכה הנוצרית הוויזיגותית, בתמיכה צבאית באויב שמצפון אפריקה — המוסלמים שהרחיבו את הח׳ליפות האומיית שלהם מדמשק.
אף שלא הגיעו לימינו מסמכים מקוריים ממקורות ספרדיים בעניין, הכרוניקות הערביות מספרות שאיש הצבא היהודי קאולה אל-יהודי הוא שתמך בכוחותיו במצביא המוסלמי טארק אבן זיאד, אשר נכנס לחצי האי דרך גיברלטר וכבש את גרנדה ואת קורדובה בשנת 711, ולאחר מכן את סביליה ב-712, תחת פיקודו של מוסא אבן נציר. אז מסתיים הדיכוי הוויזיגותי של היהודים, ומתחיל הדו-קיום של הקהילות היהודיות והמוסלמיות בחצי האי, והיהודים מתחילים להשתמש בשפה הערבית.
קורדובה, המאה ה-10. רופא ודיפלומט יהודי.
חסדאי הוא הדמות היהודית הראשונה בעלת החשיבות הרבה בתולדות אל-אנדלוס, והוא בלט הן בתחום המדיני והדיפלומטי הן בתחום התרבותי והאינטלקטואלי. חינוכו היה מוצק במיוחד בתחומי הבלשנות והרפואה. לפי מקורות ערביים נשא במשרות חשובות, ובהן מנהל כללי של המכס ושר, ובלט במיוחד בתחום הדיפלומטי.
הודות לידיעותיו הרחבות ולכישוריו האישיים, ולשליטתו בעברית, בערבית ובלטינית, היה לאחד הנציגים המרכזיים של המדינה האומיית מחוץ לגבולותיה, ובפרט בעת שהמדינה האומיית של קורדובה הייתה אחת המעצמות המדיניות החשובות בים התיכון.
בתחום הרפואה ראויה לציון השתתפותו בתרגום הנוסח הערבי של החיבור «De materia médica» מאת דיוסקורידס, שנשלח לקורדובה בידי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס השביעי.
אל-אנדלוס, המאה ה-12. משוררת.
קסמונה הייתה משוררת מאל-אנדלוס, בת למשפחה יהודית נכבדה. הידע עליה מגיע משני מקורות ערביים מאוחרים בלבד שנכתבו במצרים. הראשון הוא אנתולוגיה של שירים שכתבו נשים בנות חורין, והשני הוא היסטוריה מדינית וספרותית של אל-אנדלוס. באחרון מופיעה קסמונה בפרק כללי על כושר האלתור של משוררי אל-אנדלוס, ולא במדור הייעודי לשירת נשים.
מקסמונה נשתמרו שני שירים קצרים בלבד: האחד מביע את קינתה על ההסתגרות והבדידות, והאחר חושף את כמיהות האהבה שלה ואת פחדה מחלוף הזמן ומאובדן הנעורים. נוסף על כך נשתמר בית שנוצר במבחן שירי שהציב לה אביה, ובו נדרשה להשלים את משמעותו של בית שהוא פתח. לא קסמונה ולא אביה נזכרים במקורות עבריים, קרוב לוודאי בשל חוסר העניין בשירה בערבית שכתבו יהודים.
שירה המפורסם ביותר של קסמונה, שנכלל באנתולוגיות רבות, נפתח בהערה שיום אחד הביטה במראה וראתה שהיא יפה ושהגיעה עת נישואיה. ואז היא אומרת את הבית הזה:
Ayā rawḍatan qad ḥāna min-ha qaṭāfu-ha wa-laisa yurâ ḥānin yamudda la-ha yadā; fa-wā asafī yamdī-shshabābu mudayyaʿan wa-yabqâ-lladhī mā lanʾusammī-hi mufradā.
אני רואה בוסתן שכבר הגיעה עת בצירו, ואיני רואה גנן ששולח את ידו לאסוף את הפרי. מה חבל! הנעורים כמשים לריק, ונותר בי, בודד, מה שאיני מעזה לקרוא בשמו.
המאה ה-13. גובה המסים הראשי של אוצר המלך.
הידוע גם בשם יצחק בן צדוק, ולפי המסופר היה בנו של שלמה בן צדוק, גובה מסים של מלך גרנדה ושגריר המלך אלפונסו העשירי. זאג דה לה מאלחה חכר את גביית החובות והמסים של הממלכה, וכל פנקסי המס נמסרו לו לבדיקה. כמו כן הופקד על תביעת השבת שכרם של אבירים שלא מילאו את חובותיהם הצבאיות.
אולם המאבק שפרץ בסוף מלכותו של אלפונסו העשירי בינו לבין בנו סנצ׳ו הפיל את זאג מגדולתו. הנסיך סנצ׳ו הסיט לעצמו תקציבים צבאיים, וכל החשדות נפלו על זאג דה לה מאלחה, ועל כן נעצר. כעונש לדוגמה נגזר על זאג למות בתלייה, ובשבת הראשונה של ינואר 1281 נכלאו כל היהודים שנמצאו בבתי הכנסת שלהם. הם שבו לחירותם לאחר ששילמו 4,380,000 מרוודי זהב לאוצר המלוכה.
טולדו, 1320 – סביליה, 1361. איש כספים, מדינאי, גזבר ראשי של קסטיליה.
שמואל הלוי נשא במשרות רמות בחצרו של פדרו הראשון, מלך קסטיליה. אחריותו המרכזית הייתה ליישב את ענייני הכספים והכלכלה של הממלכה, ומכאן עלה להיות הגזבר הראשי ולאחר מכן חבר במועצת המלוכה.
שמואל, שהתגורר בטולדו, חי בארמון מפואר שנודע כ«ארמון היהודי». הוא היה אחראי לבניית בית הכנסת אל טרנסיטו בטולדו, שנחנך ב-1357 ועם הזמן הוסב לכנסייה נוצרית. בבית הכנסת יש כתובות בעברית המהללות את המלך פדרו הראשון על שהתיר את הקמתו.
מצבו המדיני הקשה של פדרו הראשון, שהיה מעורב במלחמה נגד אחיו למחצה שהאשימוהו בנטייה ליהודים, פגע בסופו של דבר גם בשמואל. לאחר שעבר לסביליה הוצאה עליו דיבה בידי אויביו, הוא הואשם במעילה, נכלא ולבסוף הוצא להורג. הסיבות שבעטיין התיר פדרו הראשון את הוצאתו להורג של שמואל, שהיה איש סודו, נותרו בגדר תעלומה.
סביליה, המאה ה-14. גובה המסים של סביליה והשופט הזקן של הרובע היהודי.
חוסאף פיצ׳ון, הידוע גם בשם זאג פיצ׳ון, היה יהודי מסביליה שהצליח לנהל את מסי המלוכה בימי מלכותו של אנריקה השני מקסטיליה, ובכך היה לאחד האנשים העשירים בסביליה ובממלכת קסטיליה.
הצלחתו עוררה קנאה אף בקרב בני עמו היהודים, וזו הובילה למאסרו ולהוצאתו להורג בביתו שלו בידי שלושה מבני הקהילה היהודית בסביליה. הדבר התאפשר הודות לצו הוצאה להורג בהליך מקוצר שהם עצמם ביקשו מן המלך, והוא, מתוך אמון בהם, נעתר בלי לדרוש שיחשפו את זהותו של הבוגד לכאורה.
אף שהמלך, זועם על מות פקידו, גזר דין מוות על האחראים, האירוע רק הזין את דעתה הקדומה של האוכלוסייה הנוצרית בדבר חמדנותם המופרזת כביכול של היהודים. יתרה מזו, הוא הגביר את הפופולריות של המסרים האנטישמיים של הארכידיאקון פראן מרטינס, שעתידים היו להצית את הטבח של 1391.
גרנדה–סביליה, המאות ה-14–15. רופאים.
פארס אבן סרסל היה מן הרופאים היהודים הבולטים שעסקו במדע הרפואה בימי שיאה של ממלכת גרנדה הנסרית במאה ה-14. כישרונו הרפואי עשה אותו לדמות בולטת בתקופה של פריחה תרבותית ומדעית גדולה בגרנדה. מורשתו נמשכה בבנו, אברהם אבן סרסל, שאף הוא הקדיש עצמו לרפואה. ואולם לאחר הפיכה בגרנדה נאלץ אברהם להימלט ולבקש מקלט בקסטיליה, בימי מלכותו של פדרו הראשון. שם עסק אברהם גם באסטרולוגיה.
מורשת הרפואה של משפחת סרסל נמשכה אל הדור הבא עם משה בן סרסל, בנו של אברהם. משה, יליד סביליה, זכה למוניטין גדול אף משל אביו והצטיין כאחד הרופאים הנודעים של זמנו. תהילתו עלתה אף על זו של רופאים אחרים בני דורו. משה בן סרסל המשיך בדרכו עד מותו ב-1433, בימי מלכותו של חואן השני.
סביליה, המאה ה-16. ציירת.
הצעדים שננקטו נגד המומרים והגירתם של היהודים בימי מלכותם של המלכים הקתולים הותירו חותם כלכלי עמוק. החרמת רכושם של המגורשים לא הצליחה לפצות על אובדן ההכנסות של הכתר. המצב הוחמר משום שההכנסות המוחרמות שימשו בעיקר למימון הוצאותיהם של בתי הדין של האינקוויזיציה ושל המערכות הצבאיות. בתגובה לבעיה זו הונהגו צעדים אחדים.
אחד הרישומים המפורטים ביותר של האינקוויזיציה נוגע לסביליה ומתעד את כתבי ההכשר שניתנו בין 1494 ל-1495, תוך ציון האזורים השונים שבהם התגוררו האנשים הללו, רבים מהם מחוץ לרובע היהודי הישן. ברשימת כמה מן המשפחות המומרות החדשות שהוסיפו להתגורר בסביליה ב-1510 לאחר ששילמו, מופיע שמה של יסבל ארננדס. לאישה זו מיוחס המקצוע ציירת, אף שלא ברור אם הייתה אמנית או בעלת מלאכה.
אולם IV — קשת מקוטעת
ההסתגלות לשם הישרדות שבאה בעקבות הטבח ברובע היהודי ב-1391 הולידה קבוצה גדולה יותר של מומרים (קונברסוס), שכונו גם מראנוס, ואשר הנוצרים ראו בהם חשודים בקיום יהדות בסתר.
בקיץ 1477 הגיעה איזבל הראשונה לסביליה, ושם שהתה עם חצרה עד חורף 1478. אז, משנודע לה על היהדות הגוברת ועל מספרם הרב של המומרים, ובשל הלחץ שהפעילו אנשי הכנסייה לנקוט צעדים בעניין, ביקשה המלכה ב-1478 מן האפיפיור להקים אינקוויזיציה חדשה שתהיה כפופה למדינה, וסביליה תהיה העיר הראשונה שבה יפעל בית דין זה. בית הכלא הוקם במצודת סן חורחה, שבה שוכן כיום מרכז פרשנות סמוך לכניסה של שוק טריאנה, שאפשר לבקר בו למידע נוסף.
בסביליה, בקדיס ובקורדובה נערכה בשנת 1483 מעין חזרה כללית לגירוש היהודים לעבר אקסטרמדורה, בהשפעת האינקוויזיטור תומאס דה טורקמאדה — חזרה שתתגבש לבסוף בצו הגירוש של 1492, שבו דרשו המלכים הקתולים מן המשפחות היהודיות להיפרד סופית מן הממלכות הנוצריות אם לא יתנצרו בתוך שלושה חודשים.
מספר הגולים אינו ברור, אך הוא מוערך בכמאה אלף איש מכל רחבי הממלכה, שנאלצו לפרוע את חובותיהם ולמכור את נכסיהם בטרם יצאו. רובם נמלטו לפורטוגל ולצפון אפריקה.
לקריאה: 1391: השנה ששינתה את הרובע היהודי של סביליה · 1492: הצו, נמל סביליה והולדת הלאדינו
אאוטו דה פה: טקס פומבי שערכה האינקוויזיציה, ובו הוכרזו גזרי הדין של הנאשמים בכפירה ובעבירות אחרות נגד האמונה הקתולית.
קונברסו: אדם ממוצא יהודי שהתנצר, על פי רוב בימי הביניים, אם מרצונו החופשי ואם בלחץ חברתי, כלכלי או פוליטי.
קריפטו-יהודי: יהודים שלאחר שהתנצרו המשיכו לקיים את היהדות בסתר. כלפי חוץ נראו נוצרים כדי להימלט מרדיפה, אך בצנעה שמרו על מנהגי היהדות ואמונותיה.
גארוטה: מכשיר הוצאה להורג ששימש בספרד: כיסא שאליו נקשר הנידון בצווארו בלולאה או בקולר ברזל, שהודק בבורג עד שהמוות בא בחנק או בשבירת חוט השדרה.
המוקד: שיטת הוצאה להורג שבה נשרף הנידון חי. האינקוויזיציה הספרדית השתמשה בה לענישת כופרים ואחרים שנחשבו אויבי האמונה הקתולית.
מראנו: כינוי גנאי ששימש בספרד של ימי הביניים והרנסאנס ליהודים שהתנצרו, לעיתים קרובות בכפייה, אך המשיכו לקיים את היהדות בסתר.
סן-בניטו: גלימה וכובע חרוטי שנידוני האינקוויזיציה חויבו ללבוש לאות חרטה. אין זה כובע בלבד אלא מעין סקפולר שנלבש בשעת ההוצאה להורג או ההשפלה הפומבית.
אולם V — קשת פרסה
המורשת הספרדית היא חלק מן הזיכרון התרבותי של ספרד, והיא נשמרת במיוחד באמצעות המוזיקה והמטבח. לאחר מאות שנים של חיים משותפים בחצי האי האיברי פיתחו הקהילות היהודיות מסורות משלהן, שקלטו יסודות מן הסביבה הים-תיכונית ומן התרבויות הנוצרית והמוסלמית, ואשר הועברו לימים מדור לדור.
המוזיקה הספרדית שימרה רומנסות, שירי אהבה, שירי ערש, שירי חתונה ויצירות אחרות הקשורות בחיי היום-יום. רבות מן היצירות הללו הוסיפו לעבור בין הקהילות הספרדיות אחרי גירוש 1492, ושימרו מילים, מנגינות וזיכרונות הקשורים בחצי האי. בספרד נקשרה המסורת המוזיקלית הספרדית גם בהתפתחותם של ביטויים מוזיקליים שונים של דרום חצי האי, ובכללם הפלמנקו. אף שאין לדבר על מוצא ספרדי בלעדי של הפלמנקו, שניהם חלק מהקשר תרבותי מורכב שבו נפגשו מסורות נוצריות, יהודיות, מוסלמיות — ולימים גם צועניות.
המטבח הוא ביטוי חשוב נוסף של המורשת הזאת. מתכונים מסוימים, טכניקות הכנה, מרכיבים ומנהגים הקשורים בלוח השנה הדתי נדדו עם הקהילות הספרדיות ברחבי הים התיכון ונשמרו במשך דורות. אחדים מן היסודות הללו מגלים קווי דמיון למנהגי בישול שעדיין מוצאים באזורים שונים של ספרד.
ינואר – פברואר
בישראל מתחילים להציץ ניצני הצמחייה הראשונים. לכן היו יוצאים לנטוע עצים — זהו חג ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות. האסורה, או פודינג נח, הוא קינוח עתיר קלוריות הנאכל בסיום החג; האורז בחלב הספרדי חולק את אותו בסיס של דגן מבושל בחלב וסוכר, אך במרקם רך יותר וללא קטניות. את המנהג הזה כוננו המקובלים, מיסטיקנים יהודים, כדי לקשור את סופה של עונה אחת (החורף) ולקבל את פניה של אחרת (האביב) — מחזור חדש של נטיעה וצמיחה בטבע, כהודיה לאל על היבולים הבאים.
פברואר – מרץ
בפורים נהוג שילדים — ואף מבוגרים — עוטים מסכות או מתחפשים; התאריך ידוע כחג המסכות, שכן נושאו המרכזי הוא ההסתרה וההסוואה. מקור המנהג בסיפור מגילת אסתר, שבו העם היהודי שהסתתר שורד ניסיון להשמידו תחת שלטון המלך הפרסי אחשוורוש. לכבוד החג נהוג לאכול את אוזני המן, הקרויות גם פאסואלוס (קודמיהם של הפסטיניוס), ואת הבויקוס הספרדיים, המוכרים בספרד כאוצ׳יוס — כדורי לחם קטנים בסוכר או בדבש.
מרץ – אפריל
חג יהודי המזכיר את שחרור העם העברי ממצרים, כמסופר בספר שמות. עבור העם העברי מייצג מאורע זה את רגע הייסוד של זהותו כאומה. החג נמשך שבוע, ובמהלכו אסור לאכול מאכלים מותססים העשויים מדגן. במקומם אוכלים מצה — לחם ללא שאור, ממש כמו הרגאניאס. אוכלים גם את העוגיות הקרויות אלמנדרדוס, העשויות מקמח שקדים, שמהן נגזרו לחמניות ליל המולד הנוצריות והמרציפן.
מאי – יוני
החג חוגג את מתן התורה מאת האל למשה בהר סיני. בשבועות נהוג לאכול מאכלי חלב, שכן למילה «חלב» ערך מספרי של 40, כסמל ל-40 הימים ששהה משה בהר סיני ולמד את התורה שתינתן ליהודים בשבועות. מסורת זו מסבירה גם את המנהג הספרדי להכין ולאכול גבינה טרייה (קסו בלנקו), הנזכרת אף אצל הפילוסוף היהודי האנדלוסי משה בן מימון באחד מחיבוריו.
יוני – אוגוסט
מבחינה היסטורית היו הימים האלה עתות אסון ופורענות לעם היהודי. בין שאר האסונות, גם בית המקדש הראשון וגם השני נחרבו בתקופה זו. הקהילה נוהגת מנהגי אבלות שונים וממעטת בשמחה ובחגיגות: אין עורכים חתונות, אין מאזינים למוזיקה, ונמנעים מגילוח ומתספורת שיער או זקן.
בי״ז בתמוז אסור לאכול או לשתות מעלות השחר ועד רדת החשכה. בערב שלפני תשעה באב נהוג לקיים את הסעודה המפסקת — סעודה של לחם, מים וביצה קשה כסמל אבלות. את הביצה הקשה מבשלים לא אחת בתבשיל על אש נמוכה במשך חצי יום, ומכאן גונה האוכר.
ספטמבר
מציין את ראשית השנה היהודית החדשה. זהו היום שבו נידון כל אדם באופן אישי על פי מעשיו, ללא צורך במתווכים, כדי לבחון את התנהגותו, לעורר תשובה ולתקן. המונח «ראש השנה» (ראשית השנה) מקורו במסורת חז״ל.
בין מנהגי ראש השנה העיקריים — מצוות תקיעת השופר. נהוג לאכול מאכלים שיש בהם רימונים, כגון יין רימונים. אוכלים גם חלות — לחם שבת שממנו נגזרה האנסאימדה של מנורקה. מאכל נפוץ נוסף הוא הרוסקיאס, עוגיות טבעת המופיעות אפילו בעדויות בפני האינקוויזיציה.
ספטמבר – אוקטובר
יום כיפור הוא יום התשובה ביהדות, הנחשב ליום הקדוש והחגיגי ביותר בשנה. עיקרו כפרה ופיוס, ולכן חל בו איסור אכילה. יהודי ספרד נוהגים לכנות את המועדים האלה «הצום הלבן». סוכות, לעומתו, הוא חג שמקורו במקרא, המנציח את תלאות העם היהודי במסעו במדבר ואת דלות תנאיו החומריים. במסורת הספרדית של סביליה נהגו לאפות בסוכות עוגות שמן זית. כיום עוגות אלה נפוצות בכל רחבי העיר, במגוון טעמים.
נובמבר – דצמבר
המילה העברית «חנוכה» פירושה חנוכת הבית. במאה השנייה לפנה״ס, בימי בית המקדש השני, ניסה השלטון הסורי-יווני של אנטיוכוס להרחיק את היהודים מאמונתם ולהטמיעם בתרבות היוונית. הלוחמים היהודים, הידועים כמכבים, שחררו את ירושלים ומצאו את המקדש חרב ומחולל באלילים. הם טיהרו אותו וחנכוהו מחדש, אך כשחיפשו שמן למנורה מצאו רק פך קטן אחד חתום בחותם הכהן הגדול. אף שהשמן לא הספיק, דלקה המנורה שמונה ימים — די זמן להפיק שמן חדש. מאז חוגגים היהודים חג בן שמונה ימים לכבוד הניצחון הזה ונס פך השמן, ומדליקים את החנוכייה מדי ערב. נהוג לאכול דג כבוש, דג מטוגן וסופגניות עם ריבה — מאכלים הנוכחים מאוד במטבח האנדלוסי.
אולם VI — קשת נסרית
בספרד מוערכת האוכלוסייה היהודית בכשבעים אלף נפש, אם כי לא כולם ספרדים. אף שזו קהילה קטנה, היא מגוונת ופעילה. בסביליה, הקהילה היהודית — אף שהיא מיעוט — מקיימת אגודה אורתודוקסית.
אגודה זו חברה בפדרציה של הקהילות היהודיות בספרד, דבר המחזק את קשריה עם שאר הקהילה היהודית במדינה. הקהילה היהודית של סביליה ממלאת תפקיד מכריע בחיים הדתיים והתרבותיים של חבריה, ושומרת על מסורותיה ומנהגיה חיים.
נוכחותה בעיר היא עדות לחוסן ולהמשכיות של הזהות היהודית בסביבה שבה, במרוצת הדורות, התמודדה הקהילה עם אתגרים רבים.
לאדינו, המוכרת גם כספרדית-יהודית, היא לשון ששורשיה בקסטיליאנית העתיקה שדוברה בחצי האי האיברי בימי הביניים. לאחר גירוש 1492 נשאה עמה הקהילה הספרדית את הלשון הזאת לחלקים שונים של העולם, כגון טורקיה, יוון, בולגריה והבלקן. במרוצת המאות התפתחה הלאדינו מתוך מגע עם הלשונות המקומיות, וקלטה אוצר מילים וביטויים מטורקית, יוונית, בולגרית וסרבו-קרואטית, בין השאר.
המיזוג הלשוני הזה הוליד גרסה עשירה וייחודית של הספרדית, המשקפת את תולדות הפזורה הספרדית. ואולם הלאדינו הולכת ואובדת עם הזמן, שכן הדורות הצעירים של הספרדים הסתגלו ללשונות ארצות מושבם וחדלו להנחיל את הלאדינו לצאצאיהם. כיום נעשים מאמצים לשמר ולהחיות את הלשון הזאת, שהיא מורשת תרבותית יקרה.
בשנת 1986 כוננו ספרד וישראל רשמית יחסים דיפלומטיים, ופתחו שלב חדש ביחסיהן המוסדיים. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1990, קיבלו הקהילות הספרדיות ברחבי העולם את פרס נסיך אסטוריאס לאחווה, כהוקרה על שימור מורשתן התרבותית, הלשונית וההיסטורית ממוצא היספני במשך מאות שנים.
בשנת 1992, במלאת חמש מאות שנה לגירוש היהודים מן הממלכות ההיספניות, התקיימה תוכנית «ספרד 92», מלווה ביוזמות תרבותיות ואקדמיות רבות.
בשנת 2015 אישרה ספרד את חוק 12/2015, שיצר הליך יוצא דופן שבו יכלו ספרדים שמוצאם מספרד לבקש את האזרחות הספרדית בהוכחת מוצאם הספרדי וזיקה מיוחדת לספרד, בלא צורך במגורים קודמים במדינה. החוק אף התיר לשמור על האזרחות הקודמת.
המועד להגשת בקשות חדשות במסלול יוצא הדופן הזה הסתיים ב-1 באוקטובר 2019. במהלך 2020 ו-2021 הוגברה בדיקת התיקים שכבר הוגשו, והדרישות התיעודיות יושמו בקפדנות רבה יותר — מה שהביא לעלייה ניכרת בדחיות. שינוי זה נגע בעיקר לאופן אימות המוצא הספרדי, לתיעוד שהוגש ולזיקה לספרד.
כיום אין מתקבלות בקשות חדשות בהליך יוצא הדופן של חוק 12/2015. עם זאת, הקוד האזרחי שומר על מסלול ייעודי לספרדים: הם רשאים לבקש את האזרחות הספרדית לאחר שנתיים של מגורים חוקיים בספרד, רצופים וסמוכים להגשת הבקשה, לעומת עשר השנים הנדרשות ככלל.
במישור המקומי, סביליה — שהשתייכה לרשת הרובעים היהודיים של ספרד «דרכי ספרד» בין 2012 ל-2016 — פתחה ב-2025 בתהליך שיבתה לרשת. לאחר שעמדה בהערכה המקצועית אושרה קבלתה בדצמבר 2025, ומאז 1 בינואר 2026 סביליה שבה להיות חברה מן המניין ברשת, ומחזקת את מחויבותה לחקר מורשתה היהודית והספרדית, לשימורה ולהפצתה.