צו הגירוש נחתם בגרנדה ב־1492, ונהוג לספר עליו כעל רעם ביום בהיר. הוא לא היה כזה. בסביליה עמדה המכונה על מכונה כבר ארבע־עשרה שנה, והעיר שימשה פעמיים שדה ניסוי: תחילה לבית הדין, אחר כך לגירוש עצמו. זהו הסיפור מנקודת המבט הזאת — מן הנמל שממנו הפליגו.
סביליה, הראשונה שבה הוקם בית דין
איזבלה הראשונה שהתה בסביליה בחורף 1477–1478. מאותה שהות יצאה ההחלטה: **סביליה הייתה העיר הראשונה בקסטיליה ולאון שבה הוקם בית דין של האינקוויזיציה**, שאושר בבולה של סיקסטוס הרביעי ב־1478 ופעל מ־1481 במצודת סן חורחה — היום שוק טריאנה. בשונה מן האינקוויזיציה הכנסייתית הישנה של אראגון, זו הייתה כפופה ישירות לכתר. שריפותיה הראשונות וקורבנותיה הראשונים בשמותיהם מסופרים באגדת סוסונה, שם מפריד הארכיון בין המתועד למומצא.
1483: החזרה הכללית
תשע שנים לפני הצו הכללי, גורשו יהודי **סביליה, קדיס וקורדובה לאקסטרמדורה**. לא היה זה אירוע מקומי: זו הייתה חזרה. הוכח שאפשר לעקור קהילות שלמות בהחלטה מנהלית, וכמה זמן זה לוקח. גירוש 1492 לא אולתר; הוא נוסה כאן תחילה.
שלושה חודשים
הצו העניק שלושה חודשים להיטבל או לעזוב את הממלכות הנוצריות. שלושה חודשים לסלק חובות ולמכור בית, בית מלאכה ואדמה בשוק שבו כולם ידעו שהמוכר חייב למכור. כמאה אלף איש עזבו את ספרד, רובם לפורטוגל ולצפון אפריקה. מי שנשאר נשאר מוטבל — ולכן תחת סמכות בית הדין. זהו, לפי ההסבר המקובל ביותר, פשרה הסופי של הצעד: היהודים היו **מחוץ** להישג ידה של האינקוויזיציה, והגירוש היה הדרך המהירה ביותר לנתק את השפעתם הדתית על האנוסים.
חמישים אלף, מנמל סביליה
מן הנמל הזה הפליגו **כחמישים אלף איש**, באוניות גנואזיות ובסקיות. הגל הראשון פנה לצפון אפריקה; חלק קטן יותר לעבר מה שהוא היום טורקיה. כדאי לעצור על התאריך: באותו נמל עצמו ובאותה שנה עצמה הוכן המסע שיחצה את האוקיינוס האטלנטי. סביליה נפרדה מאותו מזח מן היוצאים לתמיד ומן היוצאים להרחיב את העולם.
סניור הוטבל, אברבנאל עזב
בחצר היו יהודים במשרות הבכירות ביותר עד הסוף. **אברהם סניור**, רבה הראשי של קסטיליה, הוטבל ביוני 1492, כשהוא כבר זקן. **יצחק אברבנאל**, יועץ המלוכה, סירב ויצא עם כל משפחתו; קודם לכן הציע סכום עצום כדי שהמלכים יבטלו את הצו, ללא הצלחה. שני המסלולים האפשריים, שנבחרו בידי שני האנשים שהיו במיטב העמדה להימנע מהם.
השפה שיצאה באוניות
מה שעלה איתם על האוניות לא היה רק מטען. הם נשאו עמם את **הקסטיליאנית של המאה החמש־עשרה**, ובהתמזגה עם עברית ואחר כך עם טורקית ועם לשונות מקומות הקליטה היא הפכה ל**לאדינו**, או ספרדית־יהודית. זהו העקבות החי ביותר מכל זה: שפה שיצאה מכאן ב־1492 והוסיפה להיאמר, להיות מושרת ומודפסת במשך מאות שנים בסלוניקי, איסטנבול, איזמיר, סרייבו, אמסטרדם. האולם המורשת הספרדית מרכז את המורשת הזאת: הלשון, המוזיקה, המטבח ולוח השנה שנסעו עמם.
מה זה עלה
יש פרט שעודנו מטריד את ההיסטוריונים: **הגירוש עלה ביוקר**. הכתר איבד את הכנסות המס של הקהילות היהודיות, והאובדן הזה עלה בהרבה על כל שהושג מן הרכוש שחוסל. כלכלית זו הייתה החלטה גרועה, וזה היה ידוע. משום כך ההסבר המחזיק מים אינו של כסף אלא של שליטה: היעד היה אחידות, ולבית הדין לא הייתה סמכות על מי שלא הוטבל.
בית הדין שהחל את כל זה לא בוטל סופית עד **1834**, בצו מלכותי שפורסם ב«גאסטה דה מדריד». אותו צו, צו 1492 ונתיבי הפזורה מרוכזים באולם האינקוויזיציה והפזורה; הרובע שממנו יצאו, בהרובע היהודי של סביליה; ומה שעודנו עומד היום, במה נותר מרובע סנטה קרוס.
