אם שואלים היכן בית הכנסת של סביליה, אין תשובה פשוטה. אין אף אחד על תלו. היו שלושה — וכמעט היה רביעי — ושלושתם כנסיות קתוליות היום. המפתיע הוא שאף אחד מהם לא נולד כבית כנסת: שלושתם היו קודם מסגדים. שלושה מבנים שהחליפו דת פעמיים במאה וחצי, ושאת תולדותיהם אפשר לשחזר כמעט במלואן ממסמכים.
1248: שלושה מסגדים לקהילה
פרננדו השלישי כבש את סביליה ב־1248, ובנו אלפונסו העשירי חילק את העיר. באותה חלוקה קיבלו פקידי החצר היהודים — גובי מסים, משפטנים, רופאים, לבלרים — בתים ופרדסים, והקהילה קיבלה **שלושה מסגדים להסבה לבתי כנסת**, במה שהם היום סנטה קרוס וסן ברטולומה. אין זו הענקה של מה בכך: זהו מעשה הייסוד של הרובע היהודי. לפני אותו תאריך אין עדות לרובע יהודי נפרד בעיר, כפי שהצגנו במה נותר מרובע סנטה קרוס.
סנטה מריה לה בלנקה — היחיד עם שרידים
זהו זה שכולם מבקרים בו, ובצדק: זהו **בית הכנסת היחיד בסביליה שנותרו ממנו שרידים**. המבנה הנוכחי ברוקי מבפנים — עבודות טיח מרהיבות מן המאה השבע־עשרה — אך התוכנית וכמה יסודות באים מלפני כן. ממש ממול עמדו החנויות שהעניק אלפונסו העשירי לרב יוסף קבסאי, ושהמסמך עצמו מתאר כאלה שכבר היו קיימות «בימי המוסלמים»: כלומר, בנקודה המדויקת הזאת התקיימו חיים יהודיים לפני הכיבוש ואחריו.
סן ברטולומה — מחציתו האחרת של הרובע
הרובע לא היה רק סנטה קרוס. סן ברטולומה היה מחציתו האחרת, ושם עמד בית הכנסת השני. זהו החלק שהתיירות מדלגת עליו: פחות עצי תפוז, פחות גלויות, יותר בתים. דווקא משום כך הוא שומר טוב יותר על קנה המידה של רחובות אותו עולם — סמטאות צרות, חצרות, פינות אטומות — אף שמבית הכנסת עצמו לא נותרו שרידים מזוהים.
סנטה קרוס — בית הכנסת הגדול, והכיכר שמחקה אותו
השלישי העניק את שמו לרובע והיה בית הכנסת הגדול. הוא עמד היכן שנמצאת היום כיכר סנטה קרוס — אותה כיכר מרובעת ובמרכזה צלב הסרחריה, אחת התמונות המשוכפלות ביותר של סביליה. האירוניה שלמה: כל הרובע קרוי על שם אותו מבנה, ומן המבנה לא נותר דבר, משום שהמרחב הפתוח שאנו מתפעלים ממנו היום נוצר בהריסתו. עומדים ממש על המקום, ואין דבר שיאמר זאת.
בית הכנסת הרביעי שביקש מלך
באמצע המאה הארבע־עשרה גדלה הקהילה עד כדי כך ש**אלפונסו האחד־עשר ביקש מן האפיפיור אישור לתפילה בבית כנסת רביעי**, בנימוק של האוכלוסייה היהודית הגדולה שהגיעה עם הכיבוש. זהו פרט שאומר יותר מכל סטטיסטיקה: מלך קסטיליאני מנהל מגעים עם רומא כדי שנתיניו היהודים יזכו לבית תפילה נוסף. אותה מאה ארבע־עשרה היא שיאו של הרובע היהודי בסביליה. ארבעים שנה אחר כך יחל להתפרק.
1391: השנה שבה חדלו להיות בתי כנסת
לאחר שנים של הטפה מצד הארכידיאקון פראן מרטינס, ההתקפה של 1391 פירקה את הקהילה: משפחות שלמות נספו, היגרו או הוטבלו. בתי הכנסת הפכו לכנסיות, ואיתם נסגר המעגל: מסגד, בית כנסת, כנסייה. הסיפור המלא של אותה שנה נמצא ב1391: השנה ששינתה את הרובע. מה שנותר מאותו עולם — המסמכים, המלאכות, השמות — מרוכז באולם החיים ברובע היהודי שבמוזיאון הווירטואלי.
