אולם II — קשת רב-אונות

החיים ברובע היהודי

באל-אנדלוס עסקו רוב היהודים בעיקר במסחר ובמלאכה. נאמר כי לשם כך התגוררו היהודים בשכונות נפרדות מן המוסלמים, אך אין תיעוד לקיומו של רובע יהודי מובהק בסביליה עד הכיבוש הנוצרי ב-1248.

המלך פרננדו השלישי ובנו אלפונסו העשירי החלו ב״רפרטימיינטו״ — חלוקת העיר — שממנה נהנו רבים מנכבדי הקהילה היהודית, שקיבלו בתים, שדות וגנים, בין שאר נכסים בסביליה. אף שרוב הבתים ובתי הכנסת עמדו בסנטה קרוס ובסן ברטולומה, אין פירוש הדבר שלא היו בתי יהודים ובתי כנסת מחוץ לשכונות אלה.

בתוך הרובע חיו היהודים על פי חוקיהם שלהם, בהתאם לתורה — היו להם אף ראש קהל משלהם ושוטר משלהם — והנשים ניהלו את הוועדות שארגנו את פעילות הקהילה.

שם
ספר תורה (העתק).
מידות
‎גובה 55 ס״מ; אורך 97 ס״מ בפתיחה.
תיאור
ספר תורה גלול סביב שני עמודים. הוא עשוי יריעות התפורות זו לזו בגידי בעלי חיים. הכתב ערוך בטורים בדיו שחורה. עמודי העץ מעוטרים בכרכובים ומסתיימים בחוד בתחתיתם. כתוב בעברית באותיות מרובעות.
תארוך
‎1501–1600.
מקור
המוזיאון הספרדי בטולדו.
צילום
צילום המקור: ראקל לוסאנו מרטין.

בתי כנסת בימי רומא

עד המאה הרביעית לא ניכר מתח רב בין הנצרות ליהדות בחצי האי האיברי. נוצרים ויהודים התדיינו לא אחת בשאלות דת וקיימו חיי שכנות פעילים. יהודים מופיעים לעתים בסיפורי הקדושים המעונים הנוצרים בהיספניה הרומית, כמו במקרה של אאולליה הקדושה ממרידה. דאגה מסוימת מהשפעה יהודית על מנהגים נוצריים ניכרת כבר בוועידת אלווירה.

אחרי אזהרותיו של הבישוף גרגוריוס על בתי הכנסת בוועידת אלווירה, ניתן לתעד את המתיחות בין יהודים לנוצרים בהיספניה בראשית המאה החמישית, עם איגרתו הנודעת של סוורוס ממנורקה, המתארת את ההתקפה על בית הכנסת של מאון וביזתו ואת המרות הדת הכפויות של יהודי המקום. אירוע זה הוא ככל הנראה התיעוד הראשון של יהודים המאבדים בית כנסת בהיספניה.

שם
חותם של סניור, בן הרב שמואל/סניור ד׳אבורה.
מידות
‎3.70 × 2.70 ס״מ.
תיאור
חותם בצורת מגן וטבעת בגבו. מוצגת עליו בצורה סכמטית מנורת שבעת הקנים — חפץ מרכזי בליטורגיה העברית — שרגלה דומה לפרח השושן. הכתובת היא שם בעליו.
תארוך
‎1201–1400.
מקור
המוזיאון הארכיאולוגי של סביליה.
צילום
צילום המקור: איסבל מריה וייאנואבה רומרו.

בתי כנסת בימי הוויזיגותים

בשלהי המאה השביעית, בימי מלכותו של אגיקה, נראה שבתי הכנסת כבר נעקרו, שכן היהודים התכנסו בסתר לקיום פולחנם וחגיהם. אף על פי כן ידוע לנו שצעדים אלה נגד היהדות לא יושמו בהצלחה: קהילות הוסיפו להתקיים עד קץ הממלכה הוויזיגותית ובוא המוסלמים.

היו גם עונשים בעניין החזקת עבדים נוצרים בידי יהודים, פרי החשש המתמיד שיהודים יהיו אדוני נפשותיהם של נוצרים. כן היה קיים החשש שהיהודים ימירו נוצרים ליהדות וימולו אותם. החוקים הוויזיגותיים נשענו על יסודות דתיים עמוקים — ובמיוחד חוקי סיסבוט וארוויג, שהתבססו על כתבי איסידורוס הקדוש מסביליה.

שם
כותרת עמוד דו-לשונית (העתק).
מידות
‎21 × 14 × 14 ס״מ.
תיאור
כותרת דו-לשונית קטנת ממדים, יחידה במינה ויוצאת דופן. עליה ארבע כתובות ערביות שבהן נקרא «ההגנה», «הברכה» ו«האושר». רצועת אצטרובלים בתבליט גבוה חוצה את הכותרת לרוחבה, ומתחתיה, באותיות עבריות, מופיע פסוק ו׳ מפרק כ״ח בדברים: «ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך».
תארוך
‎1301–1325.
מקור
סן חואן דה לוס רייס, טולדו. כיום במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי.
צילום
צילום המקור: פטריסיה אלנה סוארס.

יחסי מוסלמים ויהודים

לפי מקורות מוסלמיים, שיתוף הפעולה בין יהודים למוסלמים איפשר את הישארות היהודים בחצי האי ואת קיום הקשרים בין שתי הקבוצות. תחת השלטון הערבי באל-אנדלוס נחשבו היהודים ד׳ימים — בני חסות שהותר להם לקיים את דתם תמורת מסים מיוחדים, כמו הנוצרים, בהיותם «עמי הספר», בהתייחס למקרא.

תור הזהב שלהם היה במאות העשירית והאחת-עשרה, כשנשאו במשרות חשובות ופיתחו תרבות עברית עשירה בתחומים רבים. בימי טאיפת סביליה במאה האחת-עשרה הוסיפו היהודים לשמש יועצים ומתווכים. אולם בוא המוראביטון והמווחידון שם קץ לתרבות הפורחת הזאת ולשכנות הספרותית והמדעית בין יהודים למוסלמים, ואילץ יהודים רבים להימלט לאזורים אחרים.

שם
לוח הקבורה של המלך פרננדו הקדוש.
מידות
‎15 × 30 ס״מ.
תיאור
אלפונסו העשירי ציווה לבנות סרקופג לשמירת שרידי אביו. הקבר, שנעשה ב-1279, נושא כתובת בעברית, בערבית, בלטינית ובקסטיליאנית. וזו לשון הכתובת העברית: «במקום הזה קבר המלך הגדול דון פרננדו, אדון קסטיליה וטולאיטולה, וליאון וגליסיה, ואישביליה וקורטובה ומורסיה, וחאן. תהי נפשו בגן עדן. אשר כבש את כל ספרד, הישר, הצדיק, הנבון, המפואר, החזק, החסיד, העניו, אשר ירא את האלוהים ועבדו כל ימיו; אשר שבר והשמיד את כל אויביו, ורומם וכיבד את כל אוהביו, וכבש את העיר אישביליה, ראש כל ספרד, ומת בה בליל היום השני והעשרים לחודש סיוון, שנת חמשת אלפים ושתים עשרה לבריאת העולם».
תארוך
1279.
מקור
קתדרלת סביליה.
צילום
צילום המקור: פפה רול.

חלוקת סביליה (רפרטימיינטו)

מ-1248, שנת הכיבוש הנוצרי של העיר סביליה, ועד 1253, אז הועלה המהלך על הכתב, הוסיפו להגיע קבוצות רבות של אנשים להתיישב בעיר שזה עתה נכבשה. בין הצעדים הראשונים שננקטו, העניק המלך פרננדו השלישי מתנות רבות למשפחות יהודיות כדי לקדם דו-קיום של שלום.

אחרי מות פרננדו השלישי המשיך בנו אלפונסו העשירי במלאכת האכלוס מחדש וב״רפרטימיינטו״ הרשמי של העיר. האוכלוסייה היהודית שיתפה פעולה באופן נרחב עם החלוקה. בתחילה זכו להגנת הכתר במעמד משפטי נוח, שהכיר בשוויון זכויותיהם עם הנוצרים.

שם
חותמו של אברהם בן סעדיה.
מידות
‎3.20 × 3.20 ס״מ.
תיאור
חותם מרובע-אונות וטבעת בגבו. פרח השושן הוא מוטיב עיטורי נפוץ מאז העת העתיקה, בעיקר במזרח. לבני ישראל היה גם סמל לטוהר ולפשטות. הכתובת היא שם בעליו.
תארוך
‎1301–1350.
מקור
המוזיאון הארכיאולוגי של סביליה.
צילום
צילום המקור: חוסה מורון בורגו.

בית הכנסת סנטה מריה לה בלנקה

המלך אלפונסו העשירי ראה בפקידיו היהודים נהנים עיקריים מן ה״רפרטימיינטו״, ולכן הוענקו להם שלושה מסגדים להסבה לבתי כנסת בשכונות של היום סנטה קרוס וסן ברטולומה. מתנות אלה מתועדות בהרחבה בארכיון קתדרלת סביליה. לימים, בימי מלכותם של אלפונסו האחד-עשר ובנו פדרו הראשון באמצע המאה ה-14, הייתה ליהודים השפעה חזקה אף יותר בחצר המלוכה, והמלך אלפונסו האחד-עשר עצמו ציווה להקים בית כנסת רביעי בסביליה, ואף ביקש מן האפיפיור להתיר את התפילה במקדש החדש.

כיום כנסיית סנטה מריה לה בלנקה היא היחידה המשמרת שרידים מבית הכנסת הקדום: בשיפוצי 2004 נתגלו חלונות ועזרת הנשים של בית הכנסת, וב-2024 — ההיכל.

שם
שבע החוקות, חוקה 7, שער 24: חוקים על היהודים (עותק דיגיטלי).
מידות
‎30 × 21 ס״מ (עותק).
תיאור
קובץ חוקים שחובר בקסטיליה בימי מלכותו של אלפונסו העשירי במטרה להשיג אחידות משפטית מסוימת בממלכה. שמו המקורי היה «ספר החוקים», ובסביבות המאה ה-14 קיבל את שמו הנוכחי, על שם החלקים שאליהם חולק.
תארוך
מהדורה מהמאה ה-15
מקור
הספרייה הלאומית של ספרד.

שבע החוקות (סיאטה פרטידאס)

חרף כל הוויתורים הראשוניים הללו, חיבר אלפונסו העשירי בימי מלכותו קובץ חוקים, הקרוי שבע החוקות (Siete Partidas), שנועד להשליט אחידות משפטית בשטחי הממלכה. בחוקה 7 יש שער המוקדש במיוחד ליהודים ובו אחד-עשר חוקים, המסדירים את חייהם, את בתי הכנסת שלהם, את התנהגותם כלפי הנוצרים ואף את לבושם — שכן נדרשו לשאת סימן על ראשם לזיהוים. חוקות אלה לא נכנסו לתוקף מיד.

בשלהי המאה ה-14 החריף הרגש האנטי-יהודי, שכן היהודים הואשמו במגפות שפקדו ערים מסוימות. את הפצת השנאה נטל על עצמו ארכידיאקון מאסיחה ושמו פראן מרטינס, שהטיף נגד היהודים עד שב-1391 חוללו הנוצרים טבח ברובע היהודי של סביליה. כתוצאה מכך איבדו משפחות רבות את חייהן, אחרות היגרו, ורבות אחרות בחרו להתנצר.

בית העלמין

לרובע היהודי היה גם שטח קבורה, או בית עלמין, שנמצא מחוץ לחומות. מ-1485 ועד ימינו נערכו שמונה חפירות שחשפו יותר מ-400 נטמנים, המתוארכים בין המאות ה-13 וה-15 — עדות לשימוש האינטנסיבי בבית העלמין ולצפיפות האוכלוסייה שחיה ברובע, אף שהיקפו המלא של בית העלמין אינו ידוע.

שרידי האדם שנמצאו נחפרו ונותחו בידי אנתרופולוגים מומחים, והם שמורים במחסני המוזיאון הארכיאולוגי של סביליה. קבר לבנים אחד, ללא שרידי אדם, הוצא והוצב לתצוגה לציבור בצדה של קומת המרתף בחניון שברחוב קאנו אי קואטו, וכיום אפשר לבקר בו.