מן הסביליה היהודית של המאה החמש-עשרה לא נותר בית כנסת שאפשר לבקר בו, לא דיוקן ולא מכתב פרטי. נותר נייר של נוטריון. ובתיק אחד משנת 1474, בין מכירות של בתים לחובות של חיטה, מופיע שלוש פעמים שמה של אישה שהתפרנסה מריפוי עיניים.
שם בתיק 9098
מחקר הארכיון שעליו נשען הפרויקט של קאסה ספרדי בדק חוזים בארכיון ההיסטורי המחוזי של סביליה (Oficio XV, תיק 9098). בשלושה מהם, משנת 1474, מופיעה «דוניה לאאל, יהודייה, מומחית לריפוי עיניים», תושבת רובע סן איסידורו ואשתו של דון יוסף הצורף. אין זו דמות מתוך כרוניקה או אגדה: זוהי חותמת על שטר — אישה ההולכת אל הנוטריון הציבורי, מסכמת עבודה, קובעת מחיר ומתחייבת.
«מתחייבת לרפא ולהביא מרפא»
השטר שנערך עם אלמנה מן העיר שומר אפילו את פצעי הזמן: הנוטריון כתב, ובמקומות שבהם הנייר נמחק אין למתעתק אלא לסמן את מה שאינו קריא.
(…) מצהירה דוניה לאאל, יהודייה, מומחית לעיניים, תושבת סביליה ברובע סן איסידורו (…) עם איסבל גונסאלס, אשתו של אלפונסו לברדור, המנוח שאלוהים יסלח לו (…) באופן שהיא מחויבת ומתחייבת לרפא ולהביא מרפא, בחסד אלוהים אדוננו, לקטלינה בתה, מן המחלה שיש לקטלינה בעיניה (…)
שלוש מטופלות, שלוש דתות
במסמך אחר שוכר את שירותיה מאסטר מוחמד סוברינו, מוסלמי מרובע סן מרקוס, כדי שתרפא את בתו. מסמך שלישי נערך בידי רוי פרננדס, מלח מסנלוקאר דה ברמדה, שבתו אינס סבלה מן העין השמאלית. ואת זה שקראנו זה עתה חותמת איסבל גונסאלס, אלמנה נוצרייה — או לכל הפחות מומרת — עבור בתה קטלינה. יהודייה מסן איסידורו מטפלת, באותה שנה עצמה, בבתו של מוסלמי, בבתו של מלח ובבתה של אלמנה נוצרייה: הדו-קיום של שלוש הדתות אינו מופיע כאן כעיקרון מופשט, אלא כרשימת תורים אצל רופאה.
מה שהחוק אסר
מן המאה השלוש-עשרה ואילך חזרה החקיקה הקסטיליאנית וקבעה שיהודים אינם רשאים לשאת במשרות ציבוריות ואינם רשאים לשמש רופאים של נוצרים. רשימות בעלי המקצוע של סביליה בשלהי ימי הביניים מוכיחות שהאיסור נאכף רע, או לא נאכף כלל: היו גובי מסים ראשיים, רואי חשבון, גזברים, רופאים ומנתחים יהודים לפני הפוגרום של 1391 ואחריו. המקרה של דוניה לאאל מוסיף לחוק נימה לא נוחה: חוזיה לא נחתמו בהיחבא אלא בפני נוטריון ציבורי, עם עדים ובמחיר קצוב. העיר ידעה היטב למי היא קוראת כשכאבו לה העיניים.
ברשות בעלה
הראשון מבין המסמכים כולל נוסח שקופץ היום לעין: דוניה לאאל מתקשרת בחוזה «ברשות בעלה הנזכר». זה היה התנאי הרגיל לכך שאישה נשואה תוכל לחייב את עצמה; אין בו דבר על כשירותה המקצועית, ויש בו הרבה על המשפט של זמנה. לעומת זאת התואר שמעניק לה הנוטריון — מומחית לריפוי עיניים — הוא הכרה מקצועית: מומחית, לא עוזרת ולא מרפאה עממית. היכן למדה, אצל מי, מתוך אילו ספרים — הניירות אינם אומרים. זו אחת מאותן שאלות שהארכיון מותיר פתוחות, ושאין שחזור הגון רשאי לסגור על דעת עצמו.
אלף ושלוש מאות מרוודי
החוזה עם המלח מסנלוקאר הוא המפורט מכולם. דוניה לאאל מתחייבת להתחיל בטיפול «מהיום הזה» ולהמשיך בו «ברציפות עד שאינס האמורה תבריא מן המחלה האמורה», ולספק «תרופות ומרחצאות וכל שאר הדברים הנחוצים לטיפול», במחיר של אלף ושלוש מאות מרוודי. כדאי לקרוא לאט: מה שנרכש אינו ביקור אצל רופאה אלא ההחלמה עצמה; ההתחייבות נמדדת בתוצאה. באותו תיק עצמו מופיעים צורפים, עושי מטפחות ראש, פועלים ומטפלים בבהמות, ואפילו זוג יהודי המשלם דמי חכירה לנזירות סנטה קלרה שבקרמונה. מקצועה של האישה הזאת נרשם כדבר מובן מאליו, בדיוק כמו כל השאר.
1474
התאריך חשוב. איזבלה הראשונה תוכרז מלכת קסטיליה כמה חודשים לאחר מכן. בשנת 1478 יאשר האפיפיור אינקוויזיציה חדשה הכפופה לכתר, וסביליה תהיה העיר הקסטיליאנית הראשונה שבה יוקם בית דין, במצודת סן חורחה. בשנת 1483 גורשו יהודי סביליה, קדיס וקורדובה לאקסטרמדורה — חזרה כללית לקראת צו 1492. כשדוניה לאאל הלכה אל הנוטריון, דבר מכל זה עדיין לא קרה. מה עלה בגורלה לאחר מכן — המסמכים המוכרים לנו כיום אינם מספרים.
שתי נשים בפתח
במסלול הביקור המתוכנן בקאסה ספרדי, את הנכנס אין מקבלים מלך או חכם אלא שתי שכנות: דוניה לאאל ואנה גונסאלס, בעלת האטליז שבשנת 1477 הגנה על עסקה באמצעות מכתב מן המלכה איזבלה, והשיגה שהמלכים הקתולים עצמם יאשרו את אמיתותו. השטרות שלהן, בהעתקים מן הארכיונים של סביליה ושל סימנקס, ממתינים בהמשך הדרך, באולם III, בתוך ויטרינה. זו כמעט כל הביוגרפיה שיש לנו עליהן, וזה מספיק: שני שמות שהגיעו עד הנה משום שמישהו, ביום רגיל אחד, כתב אותם.
מקורות
- Delgado Ramírez, A. A. (2024). Casa Sefardí de Sevilla. Trabajo Fin de Máster, Universidad Pablo de Olavide, curso 2023/2024.
- Archivo Histórico Provincial de Sevilla, Oficio XV, leg. 9098, fº 171, 180-181, 215-216 y 248-249 (1474): escrituras notariales, entre ellas los contratos de Doña Leal.
- Montes Romero-Camacho, I. (1997). «Los judíos sevillanos (1391-1492): del asalto a la expulsión. Datos para la prosopografía». En La Península Ibérica en la era de los descubrimientos (1391-1492). Actas de las III Jornadas Hispano-Portuguesas de Historia Medieval, pp. 165-257.
- San Mamés Albar, R. (2019-2020). «La carnicera judía Ana Gonçales en el contexto de la Sevilla bajomedieval». Anales de la Universidad de Alicante. Historia Medieval, 21, pp. 225-242.
- Archivo General de Simancas, Registro General del Sello, leg. 147710, fº 111 (1477): presentación de carta de merced del oficio de carnicera por Ana Gonçales (PARES).
- Archivo General de Simancas, Registro General del Sello, leg. 147711, fº 234 (1477): carta a la aljama de los judíos de Sevilla con las cédulas de los Reyes Católicos sobre la carnicería de Ana Gonçales (PARES).
