הכרונולוגיה של הסיפור הזה נכנסת לחמישה תאריכים: 712, 1248, 1391, 1492 והיום. השלישי הוא זה שסביליה מספרת עליו הכי מעט, והוא זה שמסביר את כל האחרים. ב־1391 חדל הרובע היהודי של סביליה — השכונה שאנו מכנים היום סנטה קרוס וסן ברטולומה — להיות מה שהיה במשך מאה וחמישים שנה. לא היו צו ולא חתימה מלכותית: היו שנים של הטפה, ובסופן המון. כל מה שבא אחר כך — האנוסים, האינקוויזיציה, הגירוש — נשען כולו על אותה שנה.
המאה הטובה ביותר של הרובע
כאשר כבש פרננדו השלישי את סביליה ב־1248, לא היה בעיר רובע יהודי מוגדר, ככל שמגיעים המסמכים ששרדו; כשהעניק אלפונסו העשירי לרב יוסף קבסאי את המרחץ הערבי — ממול לכנסייה הנקראת היום סנטה מריה לה בלנקה — תיאר אותו כמרחץ שכבר היה קיים בימי המוסלמים. את הרובע יצרה חלוקת העיר (Repartimiento): פקידי החצר היהודים — גובי מסים (almojarifes), משפטנים, שליחים, רופאים ולבלרים — קיבלו בתים ופרדסים, והקהילה (aljama) קיבלה שלושה מסגדים כדי להפכם לבתי כנסת, במה שהם היום סנטה קרוס וסן ברטולומה. המאה שלאחר מכן הרחיקה לכת עוד יותר. באמצע המאה הארבע־עשרה ביקש אלפונסו האחד־עשר מן האפיפיור אישור לתפילה בבית כנסת רביעי, בנימוק של האוכלוסייה היהודית הגדולה שהגיעה עם הכיבוש; שמואל הלוי, גובה המסים של סביליה, הגיע לתפקיד גזבר ראשי של פדרו הראשון והקים בטולדו בית כנסת הקיים עד היום. ואף על פי כן, אותו כתר עצמו כינס ב'סייטה פארטידאס' אחד־עשר חוקים בעניין היהודים — מן הפולחן ועד הלבוש, ובכלל זה סימן היכר לראש — חוקים שלא נאכפו מיד, אך כבר נכתבו.
הארכידיאקון מאסיחה
התפנית לא הייתה תיאולוגית אלא פוליטית. מלחמת האזרחים בין פדרו הראשון לאחיו למחצה אילצה את המלך להפריך את המוניטין שלו כאוהב יהודים, ושמואל הלוי מת בעינויים באותה תהפוכה. עם עליית בית טרסטמארה לשלטון הייתה הסיסמה לצמצם את כוחן של המשפחות היהודיות רבות ההשפעה — אף שאנריקה השני, שרצח את אחיו, הותיר על כנם את גובי המסים היהודים כמעט בכל הערים, ובסביליה נשאר דון יוסף פיצ'ון כ'שופט הזקן' של הרובע — אולי מן הטעם הפשוט ביותר: לא היו נוצרים מוכשרים לכל התפקידים שמילאו היהודים. בשלהי המאה הגיעה המגפה, ואיתה ההרגל להאשים את היהודים במגפות. על הקרקע הזאת הטיף במשך שנים פראן מרטינס, הארכידיאקון של אסיחה, עד שההטפה הפכה להתקפה. המקורות שעליהם נשען הפרויקט הזה אינם קובעים לא את היום המדויק ולא מספר קורבנות: הם מדברים על משפחות שלמות.
הוא הטיף נגד היהודים עד שהנוצרים חוללו טבח ברובע היהודי של סביליה בשנת 1391; כתוצאה מכך איבדו משפחות רבות את חייהן, אחרות היגרו, ורבות אחרות בחרו להתנצר.
למות, לעזוב, להיטבל
שלושה גורלות, ושלושתם עיצבו מחדש את העיר. הראשון רוקן בתים. השני פיזר בני סביליה על פני רבעים יהודיים אחרים בחצי האי ובצפון אפריקה. השלישי יצר קבוצה חדשה ורבת־מספר, האנוסים; היא לא נולדה ב־1391 — שמואל אברבנאל, ראש רואי החשבון של חואן הראשון, כבר הוטבל בשם חואן דה סביליה לפני הטבח — אך מאותה שנה חדלה להיות יוצאת דופן. מה ש־1391 לא השיגה היה למחוק את הקהילה. רשימות משלחי־היד שנאספו לשנים 1253–1391 ול־1391–1492 מראות את אותם תפקידים מאוישים לפני ההתקפה ואחריה, על אף חוקים שאסרו על היהודים מאז המאה השלוש־עשרה לשמש פקידים או לרפא נוצרים: יש אלקאלדה יהודי, רופאים, מנתח, חוכרי מסים, מוכרי ספרים, חייטים, צורפים, קצביות ובעלות נכסים. ב־1474 חתמה דוניה לאאל, 'מומחית לריפוי עיניים', חוזים לטיפול בחולים יהודים, נוצרים ומוסלמים. ב־1477 שמרה אנה גונסאלס על אטליזה בזכות רישיון מן המלכה איזבל שהמלכים הקתולים אישרו באופן אישי.
את השאר לקח מאה שנה לסגור. סביליה הייתה העיר הראשונה בקסטיליה ולאון שבה הוקם בית דין של האינקוויזיציה, שאושר בבולה של האפיפיור סיקסטוס הרביעי ב־1478 ופעל מ־1481 במצודת סן חורחה, היום שוק טריאנה. ב־1483 נערכה חזרה כללית לגירוש: יהודי סביליה, קדיס וקורדובה נשלחו לאקסטרמדורה. ב־1492 בא הצו ושלושת החודשים שלו — להיטבל או לצאת; כחמישים אלף עלו על אוניות בנמל סביליה ונשאו עמם את הקסטיליאנית שהתמזגה עם עברית וטורקית והפכה ללאדינו. מ־1391 לא נותרה חורבה שאפשר לבקר בה. נותרה סנטה מריה לה בלנקה, בית הכנסת הסביליאני היחיד ששרדו ממנו שרידים, וכיום כנסייה. נותרו שמות הרחובות של סנטה קרוס וסן ברטולומה. ונותר, מתחת לגני מורייו, בית הקברות היהודי שנחשף בעבודות ברחוב קאנו אי קואטו, ברובו לא נחפר: הקהילה עודנה ישנה מתחת לגן.
מקורות
- Delgado Ramírez, A. A. (2024). Casa Sefardí de Sevilla. Trabajo Fin de Máster, Universidad Pablo de Olavide, curso 2023/2024.
- Montes Romero-Camacho, I. (1987). «Notas para el estudio de la judería sevillana en la Baja Edad Media (1248-1391)». En la España Medieval, 10, pp. 343-366.
- Montes Romero-Camacho, I. (1997). «Los judíos sevillanos (1391-1492): del asalto a la expulsión. Datos para la prosopografía». En La Península Ibérica en la era de los descubrimientos (1391-1492). Actas de las III Jornadas Hispano-Portuguesas de Historia Medieval, pp. 165-257.
- Montes Romero-Camacho, I. (2004). «Judíos y mudéjares». Medievalismo: Boletín de la Sociedad Española de Estudios Medievales, 13-14, pp. 241-274.
- Mínguez Guillem, I. (2020). La historia judía de España (curso). Red de Juderías de España – Caminos de Sefarad.
- Alfonso X. Siete Partidas, Partida VII, título 24 (leyes sobre los judíos). Biblioteca Nacional de España, Biblioteca Digital Hispánica.
- San Mamés Albar, R. (2019-2020). «La carnicera judía Ana Gonçales en el contexto de la Sevilla bajomedieval». Anales de la Universidad de Alicante. Historia Medieval, 21, pp. 225-242.
- Archivo Histórico Provincial de Sevilla, Oficio XV, leg. 9098, fº 171, 180-181, 215-216 y 248-249 (1474): escrituras notariales, entre ellas los contratos de Doña Leal.
