הוא יוצא מכיכר דוניה אלווירה, בלב רובע סנטה קרוס, והוא כה צר עד ששני אנשים חולפים זה על פני זה בצדודית. על הקיר שני אריחים: גולגולת ושם, סוסונה. במשך מאות שנים נקרא הרחוב «רחוב המוות». הסיפור שמסביר את השם הזה הוא מן הטובים שיש לסביליה, והוא מסופר כמעט בכל סיור מודרך בעיר. הוא גם, כמעט כולו, אגדה. כדאי לראות היכן בדיוק נגמר הארכיון והיכן מתחיל הסיפור — שכן לארכיון יש סיפור משלו, והוא אינו גרוע פחות.
מה שאכן מתועד
האב היה קיים. דייגו דה סוסאן היה מן האנוסים העשירים ורבי־ההשפעה בסביליה: תושב רובע הקהילה סן איסידורו, ו«ויינטיקואטרו» — חבר מועצת העיר, משרה שהחזיקו בה עשרים וארבעה אנשים בלבד. ב־14 באפריל 1478 אישרו לו המלכים הקתולים את המשרה הזאת. פחות משלוש שנים לאחר מכן שרף אותו בית הדין שאותם מלכים עצמם זה עתה הקימו בסביליה. אנדרס ברנלדס, כומר הקהילה של לוס פלאסיוס וכרוניקן בן הזמן, מספר מה אירע בעיר עם הקמת האינקוויזיציה, ונוקב בשמות הראשונים שנשרפו.
וכעבור ימים אחדים שרפו שלושה מנכבדי העיר ומעשיריה, ואלה היו דייגו דה סוסאן, שאמרו כי הונו עשרה «קואנטוס», והיה רב גדול […] ומעולם לא הועילו להם לא החסדים ולא העושר.
עמו נשרפו מנואל סאולי וברטולומה דה טוראלבה. נעצרו פדרו פרננדס בנדבה, ממונה מועצת הקתדרלה, שלפי ברנלדס החזיק בביתו נשק לחמוש מאה איש, וחואן פרננדס אלבולסיה, «שופט הצדק ומשפטן גדול». איננו יודעים את התאריך המדויק של האוטו־דה־פה שבו מת סוסאן: הוא מתוארך ל־6 בפברואר או ל־1 במרס 1481. עם מותו נמלטו בני סוסאן מסביליה אל אחוזות האצולה. כל אלה הם אנשים עם שם, עם משרה ועם ניירות.
הבת מגיעה במאתיים שנה של איחור
ברנלדס נוקב בשם האב ואינו מזכיר שום בת. גם את הקשר אין הוא מזכיר: כרוניקני התקופה פוסחים בשתיקה על העלילה המשוערת — דבר בולט לגבי אירוע בסדר גודל כזה. מוטיב החיזור מופיע לראשונה, ככל הידוע לנו, ב«כרוניקות הכנסייתיות והחילוניות» של דייגו אורטיס דה סוניגה, הכרוניקן הגדול של סביליה, שנדפסו ב־1677 — כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר. וגם שם עדיין אין זה סיפורנו: אורטיס דה סוניגה מדבר על התכנסות של שישה אנוסים שגידפו בחמישי של פסחא 1478 ושנתגלתה בידי אביר ממשפחת גוסמן, «בדרך של חיזור». החיזור כבר שם; השם סוסונה — עדיין לא.
את השאר קיבעה המאה התשע־עשרה. חוסה אמדור דה לוס ריוס, ההיסטוריון הגדול של יהודי ספרד בת המאה ההיא, אסף את ה«רלסיון» הסביליאני ובו שמות הקושרים ומטרותיהם; ובשלהי המאה פרסם האב פידל פיטה את המקורות הסביליאניים השמורים בספריית קולומבינה שבקתדרלה. ההיסטוריונית איסבל מונטס רומרו־קמאצ'ו, שבחנה מחדש את כל השרשרת הזאת, מסכמת זאת בלי כחל ושרק.
נכון להיום, אין בידינו מקורות תיעודיים ישירים המתייחסים לקשר האנוסים המפורסם נגד הקמת האינקוויזיציה בסביליה.
היא אפילו לא נקראה סוסונה
במקורות נקראת בתו של דייגו דה סוסאן שרה. «סוסונה» גזור משם המשפחה של האב, ושם המשפחה, לפי אנטוניו קסקלס, בא מבני אבן־שושן או שושן מטולדו: האישה שעל שמה נקרא הרחוב נקראת, פשוטו כמשמעו, «זו של בית סוסאן». כנראה גם לא הייתה בת יחידה: מתועדת אחות, מריה פינטה, נשואה לאלוורו סוארס, בנו של פדרו פרננדס בנדבה — כלומר שתי משפחות הנאשמים היו קשורות בנישואין עוד לפני שהגיעה האינקוויזיציה.
ויש מלשין אפשרי אחר
אם אכן הלשין מישהו, הארכיון מציע מועמד אחר. בין הקושרים שנוקבת בהם ה«רלסיון» מופיע מדינה אחד, שקסקלס מזהה עם חבר המועצה לואיס דה מדינה, גזבר בית המטבעות. לאחר תקופת שתיקה שב לואיס דה מדינה ומופיע בתיעוד הנוטריוני במשרה מסוימת מאוד: גזבר וממונה על גביית הרכוש שהוחרם מן הנידונים כמינים. קסקלס העלה כי אותו שיקום מעמד עשוי היה להיות התשלום על הלשנת האחרים — מה ש«היה מנקה את סוסונה מכל אשמה», כלשונו. חואן חיל מזהיר שיש כל כך הרבה בני מדינה עד שקשה לזהותו בוודאות. ובנציון נתניהו הרחיק לכת: את ניירות האינקוויזיציה, ובעיקר את האנונימיים ואת אלה היוצאים מן האינקוויזיציה עצמה או מתומכיה, יש לקרוא בחשד. כותרתו של המחקר העדכני ביותר בנושא היא, פשוטו כמשמעו, שאלה.
הגולגולת והאריחים
סופה של האגדה הוא שהותיר את חותמו ברחוב: בחרטתה ביקשה סוסונה, כך מסופר, בצוואתה שיכרתו את ראשה ויתלוהו מעל דלת ביתה, לאות אזהרה. הגולגולת עמדה שם, מאחורי סורג, עד שהוחלפה באריח. באשר למועד, אין הסיפורים העממיים תמימי דעים: יש הנוקבים ב־1845; אחרים מספרים שהבית שופץ ב־1931 ושבעליו הם שהזמינו את האריח אצל הקדר רמוס רחאנו. לא הצלחנו לאשש אף אחד משני התאריכים במקור ראשוני, ואנו אומרים זאת במקום לבחור את זה שנשמע טוב יותר. זהו אותו כלל שלפיו פועל כל הפרויקט הזה: שום דבר על הקיר בלי מסמך מאחוריו.
מדוע חשוב מי הלשין
משום שהאגדה עושה משהו לעובדות. היא הופכת את בואה של האינקוויזיציה לסביליה — בית דין שפתח בשריפת עשירי העיר — לסיפור אהבה שיש בו אישה להאשים. למתועד אין רומנטיקה: יש בו אנשים עם שם ועם משרה, נשק שנשמר בבית, מוקד, ותאריך שאיננו מסוגלים אפילו לקבוע. ודמות היהודייה היפה הבוגדת בבני עמה למען נוצרי היא טיפוס ספרותי המופיע בכל רחבי אירופה: כשדמות מתאימה כל כך לתבנית שכבר הייתה קיימת, מוטב לחשוד בדמות ולא בתבנית.
הרחוב עודנו שם, וגם הרובע. אם ברצונך בהקשר המלא של אותה מאה, הכרונולוגיה נמצאת בהרובע היהודי של סביליה; האולם האינקוויזיציה והפזורה מרכז את מסמכי אותן שנים, מצו הגירוש ועד לצו 1834 שביטל את בית הדין. ואם הסיפור הזה מעניין אותך בזכות הנשים המופיעות בניירות ולא באגדות, דוניה לאאל ריפאה עיניים ב־1474 וחוזהּ נשמר. השנה שהניעה את הכול מסופרת ב1391.
